הקשיים להציג תערוכה של אמן לא מוכר בישראל 

י

"אם ברצונכם להגביר את שיעור ההצלחה, הכפילו את שיעור הכישלון" דברי תומס ווטסון. אנחנו שומעים על אנשים מצליחים מאוד. אנחנו שומעים בדרך כלל על הישגיהם העצומים, ולא על הטעויות הרבות שעשו, וגם לא על הכישלונות שנחלו בדרך להצלחה. למעשה, מרבית האנשים המצליחים בהיסטוריה הם גם אלה שידעו את מרבית הכישלונות, ולא במקרה. אנשים הזוכים בהישגים גדולים , בכל תחום שהוא, מבינים שכישלון אינו מכשול כי אם אבן דרך להצלחה.     אין הצלחה בלי סיכון ובלי כישלון. לעתים קרובות איננו רואים זאת, כי התוצאה בולטת יותר מהתהליך — אנחנו רואים את ההצלחה הסופית ולא את הכישלונות שבדרך. כשאתה מכיר בכך שהגשמת הפוטנציאל שלך מוכרחה לכלול גם כישלונות, אתה מפסיק לברוח מסיכונים ומאתגרים. תומס אדיסון רשם על שמו למעלה מאלף פטנטים, יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה. בדרך ערך עשרות אלפי ניסויים שנכשל בהם. אלא שאדיסון עצמו לא ראה בניסויים הללו כישלונות, אלא צעדים הכרחיים בדרך להצלחה.

מאמר זה מתאר את הקשיים והכשלונות שעברתי גדי להציג תערוכה כאמן לא מוכר בישראל.

הייתי מהנדס ראשי וסמנכ"ל טכנולוגיה בחברת היי-טק גדולה בתחום התקשורת.  בגיל חמישים וחמש החלטתי "מהיום אני אעשה רק מה שאני אוהב- ציור, עד היום עשיתי מה שהורי כוונו אותי לעשות- הייטק". 

מאותו יום הפכתי לפנסיונר שבקריירה השנייה הינו אמן רב תחומי: צייר אוטודידקט, צלם, מרצה ומשורר. אני גר בכפר סבא עם בת  זוגתי עליזה, אב לשלושה וסבא לארבעה.                                                                                        התקבלתי לחברות באיגוד האמנים הפלסטיים בישראל, אחרי שבקשת החברות נדחתה בפעם הראשונה, ורק ערעור לפני היו"ר הביא להתקבלותי כחבר.                                        

סדרות הציורים הדיגיטליים שלי, היא מחווה לציונות: להרצל ולמנהיגי מדינת ישראל. אני מנסה להתחבר לנשמות שלהם, ובעזרת משיחות מכחול וצבעים מדמיין איך הם היו רוצים שיציירו אותם. אני מקדיש לכך את מלוא האנרגיה היצירתית שלי, את ההשראה והתלהבות בעבודתי האמנותית, המשקפת את עולמי הפנימי.                

 הצגתי שש תערוכות יחיד בגלריות ביפו, קיסריה, ירושלים וכפר סבא.  הקמתי בשנת 2009 את קבוצת "עשרה אמנים דיגיטליים"    כתבתי את הספר - "אמנות דיגיטלית בעולם ובישראל - 1945 - 2010", את המבוא לספר כתבה פרופ' רות בן ישראל, כלת פרס ישראל במשפטים.

 תערוכתי האחרונה "הרצל מצייר את הרצל", הוצגה בישראל שלוש פעמים, אחרי שנדחתה קבלתה לתצוגה בפעם הראשונה. בנוסף נשלחה תערוכה זאת לתצוגות בווינה, ובג'נבה בחסות ובמימון משרד החוץ.         

בבאזל השתתפו שבע מעבודות התערוכה הזאת, בתערוכת "נוילנד – ארץ חדשה" שנערכה בשנת 2017, יחד עם האמנים: שי יחזקאלי, יעל בר טנא ובועז ערד ז"ל. 

כשהחלטתי להחליף מקצוע מסמנכ"ל בחברת הייטק לאמן, אמר לי חבר: "ללא לימודים בבי"ס גבוה לאמנות כמו בצלאל או המדרשה, או להיות תלמיד אצל מורה שהינו אמן מפורסם, כמו רפי לביא או קדישמן שידחוף אותך, אי אפשר להצליח, אתה אוטודידקט - אף אחד לא יעריך את עבודתך". תשובתי הייתה "כמו שלמדתי בהייטק, אם לא יתנו לי להיכנס דרך הדלת, אכנס דרך החלון".

עד גיל 55 עשיתי מה שהורי המליצו לי – הייטק, ומאז אני עושה מה שלבי רוצה – חדשנות באמנות. מאז אני יצירתי – ללא בוסים שהגבילו אותי על כל צעד. למרות שבקריירה שלי הייתי בעמדות בכירות: גם מנהל פרויקטים ענקיים, מהנדס ראשי, וגם סמנכ"ל טכנולוגיה בחברה, קשה לי לזכור את הפעמים בהם הייתי מאד יצירתי או מבסוט.

 אני מאמין בציונות ובמנהיגיה - הרצל אמר: "אם תרצו אין זו אגדה", וז'בוטינסקי אמר: "קשה, זאת אומרת שאפשר לעשות את זה".                                                                                                    

הצבתי לי בראשית דרכי שלוש מטרות מרכזיות באמנותי: 

א.   להיות "צייר של הציונות המודרנית" , עם סדרות מוקדשות למנהיגים הציונים והישראלים העיקריים.

ב.    להפיץ את יתרונות הציור הדיגיטלי, וללמד לצייר דיגיטלית את אוכלוסיית הפנסיונרים בארץ.

ג.    להיות בעל סגנון ייחודי שלי, ובעל חתימה ייחודית לפי תורת הסינסטסיה (היכולת לראות מספרים ואותיות בצבעים).

הסגנון שלי הוא "מופשט פיגורטיבי", ולפעמים גולש למופשט.                        עבודותיי מושפעות ממספר ציירים מודרניים, סגנונם הייחודי ורעיונותיהם.

 בין הסגנונות שהושפעתי מהם: " תקציר גאומטרי " של פיט מונדריאן, "אשליות אופטיות " של ויקטור ווסרלי ((Vasarely ובריג'יט ריילי , "אמנות הפופ" של אנדי וורהול (Warhall) , ו"שעתוק בעידן השיווק ההמוני" של הצייר תומאס קינקייד (Kinkade) והפילוסוף וולטר בנימין. לפיכך אני לומד מהם, אך יוצר שפה אמנותית ייחודית משלי.

היום אני בן 69, הרי הסבר מה ואיך יישמתי את המטרות שהצגתי לי עד היום, ואיך אמשיך ליישמן.

-  ציירתי 8 סדרות בסדרת מנהיגי הציונות, ראשי ממשלה ונשיאי מדינת ישראל, מ-8 הסדרות הוצגו 3 סדרות בארץ ובאירופה.

-  כתבתי את הספר "אמנות דיגיטלית בעולם ובישראל - 1945 - 2010".

- ייסדתי את קבוצת "עשרה ציירים דיגיטליים", בשנת .2009

- הרציתי בהתנדבות כ-40 הרצאות על אמנות וציור דיגיטלי עד היום, אמשיך בכך. 

- אני באמצע הכנת סדרה של עשרה סרטונים על הוראת ציור דיגיטלי עבור אוכלוסיית הפנסיונרים בארץ.

- יצרתי חתימה דיגיטלית ייחודית. מקווה שנושא חתימה דיגיטלית יתפשט בעולם האמנות.

למדתי לא לפחד מכישלון. הצעתי מספר רב של הצעות לעשרות תערוכות לגופים שונים, כולל שליחת עשר עבודות דוגמה לכל הצעה, וקבלתי עליהן תשובות שליליות:

פעמיים הגשתי בקשה מנומקת להשתתפות מפעל הפיס ב"תערוכות נושא" על ראשי הממשלה והנשיאים.

הצעתי לכנסת את תערוכת "ראשי הממשלה" ולבית הנשיא את תערוכת "נשיאי ישראל". הצעתי לבית התפוצות את תערוכת "יהודים במלחמה".

הצעתי למרכז פרס בת"א תערוכה על פרס, למרכז רבין בת"א תערוכה על רבין, לבית בן גוריון בת"א ולנמל התעופה בן גוריון תערוכה על בן גוריון, למרכז בגין בירושלים תערוכה על בגין.

הצעתי למספר רב  של גלריות שונות מבחר תערוכות.

הצעתי לקרן החדשה את תערוכת "זוועות המלחמה", העבודות הכי חזקות שעשיתי.

על כל אלה קבלתי תשובות שליליות.

בנוסף הגשתי פעמיים מועמדות לפרס שיף ונדחיתי.                                 

כתבתי עם צוות דוקטורים סדרת מאמרים על "חדשנות והייטק באמנות", הצעתי לפרסם אותם בעיתונים: כלכליסט, דה מרקר, ומוסף "גלריה" של עיתון הארץ, והכתבות לא התקבלו.

רובנו מאמינים שכישלון הוא מביש, מביך ואף מפחיד ומאיים. זאת מכיוון שאי הצלחה עלולה להעיד על העובדה שאין לנו את הכישורים הנחוצים להצלחה, או שאולי החלום שלנו לא נועד להתממש, אותן אמונות ופחדים שסיגלנו עם השנים כתוצאה מגישה שככל הנראה ספגנו מהסביבה. עם זאת, אם תשאלו את מיטב האנשים המצליחים בעולם, תתוודעו לפתע לסיפור אחר לחלוטין וזאת מאחר שהם יספרו לכם שהכישלון הוא לא רק טוב, אלא גם הכרחי.

לסיום המאמר אודה לקוראים אם למי שהוא יש קשרים בגופים ציוניים או אחרים שמוזכרים במאמרי, אשמח אם תסייעו בידי בארגון תערוכתי הבאה.